אני זוכרת את היום בו מילות הפתיחה של ספר שמות הדהדו בתוכי אחרת.
סיפורי התנ"ך עליהם גדלתי נצבעו בצבע שונה, ולפתע ראיתי בהם את מסע התעמולה
המתוכנן היטב של פרעה, את הדרך המתוחכמת בה הפך קבוצת אנשים ממעמד גבוה לרמשים, את
השעבוד שהתחיל במילים רכות והפך עבדות של ממש. היטלר עצמו צץ ובצבץ מדפי הספר.
ונבהלתי.
מצרים. בית עבדים. הכלא הגדול ביותר שידעה האנושות, שהיווה בסיס
לדיכוי, השפלה והשמדה בתולדות העמים. אותו מקום אפל בו אדם הופך לעבד, רצונו הפרטי
מבוטל, זמנו כלה והופך שרשרת אינסופית של ליבון לבנים בעבודת פרך ואין לו כח, זמן
או חשק לחיות, לחשוב, להרהר, ליזום, לנשום. "בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב
תאמר מי ייתן בוקר". ובשעת לילה הוא נופל על משכבו, תשוש ודואב. גם חשק למעשה
אהבה אין בו, שהרי ניטל ממנו כח החיים. יתרה מזאת, אין בדבר טעם, שהרי "כל
הבן הילוד היאורה תשליכהו".
מדבר צחיח של שממה.
מאז אותו יום, עברו שנים. בכל שנה מחדש, מגיע פסח ואני מהרהרת שוב
בסיפור יציאת מצרים וביציאת אירופה, במי שנותר מאחור ובמי שהצליח לצאת, ובקדושת
החיים שפיעמה בשתי היבשות, נגד כל הסיכויים. בכל שנה שואלת את עצמי כיצד הייתי אני
מתמודדת שם, בתוך היאוש הנורא. כיצד הייתי אני מקדשת את החיים?
קדושת החיים
הדהוד למחשבותיי ושאלותיי מצאתי השנה בסוגיה אהובה עלי במיוחד, והשנה
נתחדש לי בה דבר. הגמרא במסכת סוטה מביאה תיאור משולש ומופלא העוסק בקדושת החיים
דוקא בתוך שעבוד מצרים, והיא בוחרת לעשות זאת דרך הפריזמה של תעוזה ועשייה נשית:[1]
הראשון, עוסק במפגש המיני בשדה:
דרש רב עוירא: בשכר נשים
צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.
בשעה שהולכות לשאוב מים
הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן,
ושואבות מחצה מים ומחצה
דגים,
ובאות ושופתות שתי קדירות,
אחת של חמין ואחת של דגים,
ומוליכות אצל בעליהן לשדה
ומרחיצות אותן, וסכות אותן,
ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים [...]
וכיון שמתעברות באות לבתיהם.
וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה
תחת התפוח [...]
והקב"ה שולח משמי מרום
מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד [...]
ומלקט להן שני עגולין אחד
של שמן ואחד של דבש [...]
וכיון שמכירין בהן מצרים
באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע
ומביאין שוורים וחורשין על
גבן [...]
לאחר שהולכין היו מבצבצין
ויוצאין כעשב השדה [...]
וכיון שמתגדלין באין עדרים
עדרים לבתיהן [...]
וכשנגלה הקב"ה על הים
הם הכירוהו תחלה [...]
בהמשך עוסקת הגמרא בזהותן של המיילדות, ובתוך כך מעירה:
"ותחיין את
הילדים". תנא: לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון.
והתיאור השלישי עוסק בעמרם ובתו:
"וילך איש מבית
לוי". להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו.
תנא: עמרם גדול הדור היה.
כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו",
אמר: לשוא אנו עמלין!
עמד וגירש את אשתו.
עמדו כולן וגירשו את
נשותיהן.
אמרה לו בתו: אבא קשה
גזירתך יותר משל פרעה!
שפרעה לא גזר אלא על הזכרים
ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות!
פרעה לא גזר אלא
בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב!
פרעה הרשע ספק מתקיימת
גזירתו, ספק אינה מתקיימת. אתה צדיק - בודאי שגזירתך מתקיימת! [...]
עמד והחזיר את אשתו
עמדו כולן והחזירו את
נשותיהן .
מה המשותף לשתי האגדתות ולמימרה על המיילדות? איזה מסר ניסו חז"ל
להעביר לנו בתיאור הפלסטי והחי של נשות ישראל במצרים?
אני מוצאת בהן שתי דרכי התמודדות עם מציאות של קושי וסכנת חיים.
דרך אחת, של הגברים. קמים עם שחר לעמל יומם, עובדים בשדה, נזרקים
למיטה בסוף היום וחוזר חלילה. הדיכוי, האפליה, היאוש, השגרה התובענית והשוחקת,
האלימות והגזירות – כל אלו נוטלים מהם טעם החיים. אין הם מבקשים עוד דבר, זולתי
לשרוד את היום. וכח אין בהם ליצירה או לשמחה של מצווה. הביטוי החזק ביותר לכך הוא
במעשה עמרם, המגרש את אשתו. הוא אינו מוצא טעם בחיי אישות ומשפחה, שהרי תוצאת
המעשה – הבאת חיים לעולם, עתידה בין כה וכה לרדת לטמיון. הקו הישיר שהוא חוזה בין
מעשה אישות – הריון – לידה – המתת הבן, מעקר את רצונו בחיי אישות מלכתחילה.
גם בתיאור הנשים הפוגשות את בעליהן בשדה, ניכרת אקטיביות נשית
ופאסיביות גברית. אם נניח לרגע בצד את מעשה האהבה, האקטיביות הנשית מזכירה אם
המטפלת בבנה הפעוט: מאכילה, משקה, רוחצת, סכה. הצד הגברי עייף, מיואש וחלש.
ואל מול החידלון הזה, מעלה הגמרא אלטרנטיבה אחרת. נשית.
כמה מילים על נשים
כמי שעסוקה בשאלות של מגדר אקדים ואומר כי אני יוצאת מנקודת הנחה
שכולנו, כבני אדם, מכילים את סך כל הקטבים, התכונות והאפיונים, שהרי בצלם א-להים
נבראנו. עם זאת, אנו מביאים לידי ביטוי חלקים שונים שבנו, אם בשל חינוך וחִברות
ואם בשל מבנה פיזי או מוחי שונה. רבו המחקרים והתאוריות בדבר ביצים ותרנגולות ומה
קדם למה ולא אכנס כאן לעניין. מכל מקום,
עדיין בעולמנו נשים חיות אחרת וחוות את העולם אחרת, וכאן אני רוצה לטעון כי הגמרא
מתארת כח מופלא של נשים צדקניות באותו הדור, שקשור, בעיניי, בחוויה המחזורית –
הגופנית, הרגשית והרוחנית שלהן.
נשים
מביאות חיים לעולם. יש בהן יכולת ההולדה. נשים גם מכירות מוות, המתרחש בצורה
מחזורית עם אובדן פוטנציאל הריוני בכל חודש מחדש. רירית הרחם נושרת והן מכירות את
הדם מקרוב, ואינן נבהלות ממנו. חכמתן המחזורית של נשים מלמדת אותן כי אחרי כל
דימום וסתי תבשיל ביצית חדשה. מוות וחיים שלובים יחד זה בזה, ואינם נפרדים. נשים
יולדות, חותכות את חבל הטבור ומוכנות להפרד ממישהו שעד כה היה בתוכן. הן למדות
להמשיך לחיות בדיאלוג וגם בנפרדות מהיצירה שלהן, בלי לדעת לאן ימשיך אותו ילד
בחייו. כל אם עבריה חושבת גם על פוטנציאל המוות בעת לידתה (בייחוד אם היילוד ממין
זכר, בבחינת כל הבן היילוד יתגייס בעתיד לצבא). עבור נשים, חיים ומוות הם חלק
ממעגל שלם, ובכל רגע בו משהו קמל, משהו חדש צומח.
אולי בשל כך, נשות מצרים אינן משתכנעות מגזירת פרעה. הן יוצרות סדרת
פעולות אקטיביות שזוכות לגיבוי ותמיכת הבורא, שמזמן להן דגים בכדיהן ומשתף איתן
פעולה. הן משתמשות בהזנה, מגע, תמיכה ופיתוי ויוצרות חיים חדשים. הן אינן נרתעות
מלידה בתוך בית העבדים, בתוך האופל. משהו בהן מחזיק באמונה כי במשך 9 חודשים העולם
עשוי להתהפך ומשהו חדש עשוי להתחיל. בעקשנות מרובה שואלת מרים את אביה עמרם: מי
אמר לך שגזירתו של פרעה אכן תתקיים? מי נתן לך את הרשות לחזות את העתיד מתוך יאוש?
היוזמה שלהן היא לא צפויה. היום אולי יאמרו – חצופה. הן משתמשות
במיניותן, הן יוצרות מניפולציות – כלפי היאוש של בני זוגן, כלפי ציוויי פרעה. הן
מעזות פנים. הן הרות, יולדות, מיילדות ומחיות את הילדים. גם כשתופסים אותן, הן
ממציאות תירוצים וממשיכות ליילד. הן מצליחות להחזיק בכח החיים ולעורר את האהבה.
והקב"ה משתף איתן פעולה, מגבה אותן ומחזק את ידיהן.
הוא מזמן דגים קטנים, הוא משמש כמיילדת ומשפר את הוולדות. הוא מניק את
התינוקות בשמן ודבש.
ואז מגיע שיא השיאים.
מצרים באים להורגם. התודעה הגברית צדקה. אכן יש סוף רע לסיפור הזה.
אכן לא היה כדאי. אני יכולה לדמיין את אותם גברים שחוחים ומזיעים מרימים עיניים
ורואים מרחוק את מרכבות מצרים. את הבהלה בעיניהם, את היאוש. את הכאב. את הזעקה
האילמת.
אבל כאן הקב"ה נכנס שוב לתמונה.
לתינוקות נעשה נס, והם נבלעים בקרקע. ובאים שוורים וחורשים על גביהם.
דמיינו את זה רגע. איזה תינוק יכול לשרוד כשהוא טמון (שלא לומר קבור) בקרקע
ושוורים חורשים על גביו?
מסתבר שהכח הנשי טמון גם באמא אדמה. לאחר שהמצרים הולכים, כח החיים
פורץ שוב. התינוקות מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, כמו נבט ירוק ורענן.
לקראת סוף הסיפור, הגמרא מוסיפה משפט אחד:
וכשנגלה
הקב"ה על הים - הם הכירוהו תחילה.
ולא בכדי. מי שהורתו ולידתו מתוך אמונה, יכול לזהות את הקב"ה גם
כשהוא עומד על שפת הים ומרכבות מצרים מאחוריו.
אמונת הנשים ניצחה.
היתה לנו צמיחה
כשאגש השנה לליל הסדר, אחשוב שוב על אותן נשים צדקניות שבזכותן יצאנו
ממצרים. אחשוב על אותו כח חיים חזק, על תודעת החיים הפורצים גם מתוך אבדן ועל
הגאולה שהם מביאים לעולם. אחשוב על כל מה שיש לעולמנו ללמוד מאותה ישות נשית עיקשת
ומאמינה.
אחשוב גם על אלו שראו דרך מסכי הקושי והשחור את אור ה' מלמעלה. שהעזו
לקדש את החיים גם במקומות בהם קשה לחיות. שיזמו אהבה. שהעזו למרוד בסמכות, שהעזו
לשאול שאלות. שהעזו ליצור מגע, חמלה ואהבה, שהעזו ללדת.
ואבדוק כיצד כל אלו מתרקמים בתוכי.
כותרת המאמר מתוך שירה של רחל חלפי, צמיחה.
המאמר צמח מתוך דיון ביום לימוד פתוח במדרשת עין הנצי"ב.
[1] בבלי סוטה דף י"א ע"ב –
דף י"ב ע"א, מובא בקיצור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה