הרהורים לשנה חדשה
עוד שנה עומדת להסתיים. במהלך אלול, תוך כדי צעידה בשדות או סיבוב
הרדמה של הקטנה בעגלה, מוצאת עצמי מדברת עם א-להים. סוקרת איתו ומולו את השנה
שחלפה, את ההתקדמויות וההחטאות שלי, את המקומות בהם היה לי קשה ובעיקר בהם צמחתי.
באופן לא מפתיע, הם שלובים זה בזה.
ואולי צמיחה היא המילה המדויקת ביותר לסיכום שנה. הרבה דברים קרו בה,
אישיים וכלליים, והיתה מלחמה, והיה קושי, והיתה נתינה ולב פתוח.
כשאני מסתכלת אל המקום האישי שלי, וזוכרת כי כעת חיה, לפני שנתיים,
הייתי שרויה בדכאון עמוק ומיוסר, החיים המלבלבים שלי כעת נדמים כמו נס. בדיעבד אני
רואה, כי אותו בור שחור שפגשתי אילץ אותי לנפות מחיי כל מה שאני עושה ואינו
לטובתי. הוא הכריח אותי לטפל בעצמי, לאכול מדויק יותר, לנוח כשאני צריכה, להקשיב
להמיית לבי. הוא גרם לי לאהוב את עצמי ולהתמלא באהבה כלפי הסובבים אותי, עמוקה
ורחבה מזו שהיתה בי קודם.
זו היתה שנה של התחזקות.
מיום ליום מרגישה יותר בריאה, ולתקופות ארוכות אפילו מאושרת. מברכת
ומודה על מה שיש בי. כבר חשבתי שזהו, שמכאן חיים באופוריה.
ואז הגיע משבר.
רגשות צפו, דמעות עלו. מסך ירד, ונגלו לי דברים שחייתי לצידם ולא
בתוכם, עסוקה בהדחקה של כל מה שלא נעים לי להרגיש.
דוקא עם ההתחזקות, בא האומץ להישיר מבט ולהעז לראות דברים שלא הסכמתי
לראות עד היום. לחוות כאב, להרשות לעצמי להיעלב, להרשות לכעס לצוף. ולהסכים להיות
בתוכם, מבלי לברוח. נושמת, שוהה, בוכה, מדברת את רגשותיי, שוב בוכה, שוהה בזה.
לוקח זמן...
בסוף הכאב מתמצה. יום אחד הוא נגמר, ואני מקבלת את המציאות כפי שהיא,
את מערכות היחסים הללו כפי שהן, את מה שיש לי בחיים וגם מה שאין. כפי שהוא. ואומרת
לו, למלך העולם, תודה, על כל מה שנתן לי ומה שלא נתן, מכירה בכך שהוא לבדו יודע מה
נכון עבורי.
לא הרבה זמן חולף וכבמטה קסם, המציאות הזו משתנה. אני פוערת עיניים
ופה מולה, מתקשה להאמין. אנשים מהם נעלבתי מפגינים יחס חם, אוהד ואוהב. דברים שהיו
תקועים נפתחים. מה שנדמה לי כהר הופך גבעה, ולעיתים מישור ובו דרך רחבה וסלולה.
אני נושאת ונותנת באהבה.
לא, לא ניסיתי לתקן את המציאות שהיתה כואבת. לא באתי בתלונות, לא
הטחתי אשמה. לא הייתי אסרטיבית. למעשה, לא עשיתי כלום. "פשוט" נתתי למה
שאני מרגישה להיות שם, והסכמתי להרגיש אותו עד הסוף. פעם למדתי שרגש שמרשים לו
להתרגש עד הסוף פשוט מתחלף ברגש אחר. הפעם הסכמתי גם לבצע. נתתי להם, והם חלפו.
אבל לא שיערתי שהמציאות תשתנה עד כדי כך, מקצה לקצה. ועוד בלי שאומר
מילה.
השינוי היה חזק כל כך, מפתיע כל כך, בלתי צפוי, עד שהכתה בי ההכרה שכל
שנדרש ממני הוא להסכים להרגיש, לקבל ולהרפות. ואז נכנס לתמונה רבונו של עולם, ויש
לו דרכים מופלאות לתקן את המציאות.
מישהי אמרה לי פעם שמערכות יחסים הן כמו בובות על מובייל. כשאחת
הבובות, כלומר אני, מסכימה לזוז, כל הבובות הקשורות למובייל זזות גם הן.
היום אני מבינה שזה פועל.
עם פרוש השנה החדשה, אני רוצה לאחל לעצמי ולאחל לך שנזכה להישיר מבט
אל כל אותן פינות לא פתורות בחיינו. שנרשה לעצמנו להרגיש אותן, לחוות אותן, להכיר
בהן עד הסוף, עד שהרגש מגיע לקצה ומתחלף בקבלה, מתחלף בהרפיה. עד אותו רגע בו ניתנת
רשות למי שאמר והיה העולם להכנס, להתערב, להשפיע משלו.
אני רוצה לברך אותנו באומץ.
ושולחת לך ממני חיבוק חם.
בברכת שנה טובה, פוריה ומשמעותית,
עינת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה