הרהורים לשנה חדשה

הרהורים לשנה חדשה

עוד שנה עומדת להסתיים. במהלך אלול, תוך כדי צעידה בשדות או סיבוב הרדמה של הקטנה בעגלה, מוצאת עצמי מדברת עם א-להים. סוקרת איתו ומולו את השנה שחלפה, את ההתקדמויות וההחטאות שלי, את המקומות בהם היה לי קשה ובעיקר בהם צמחתי. באופן לא מפתיע, הם שלובים זה בזה.

ואולי צמיחה היא המילה המדויקת ביותר לסיכום שנה. הרבה דברים קרו בה, אישיים וכלליים, והיתה מלחמה, והיה קושי, והיתה נתינה ולב פתוח.

כשאני מסתכלת אל המקום האישי שלי, וזוכרת כי כעת חיה, לפני שנתיים, הייתי שרויה בדכאון עמוק ומיוסר, החיים המלבלבים שלי כעת נדמים כמו נס. בדיעבד אני רואה, כי אותו בור שחור שפגשתי אילץ אותי לנפות מחיי כל מה שאני עושה ואינו לטובתי. הוא הכריח אותי לטפל בעצמי, לאכול מדויק יותר, לנוח כשאני צריכה, להקשיב להמיית לבי. הוא גרם לי לאהוב את עצמי ולהתמלא באהבה כלפי הסובבים אותי, עמוקה ורחבה מזו שהיתה בי קודם.

זו היתה שנה של התחזקות.

מיום ליום מרגישה יותר בריאה, ולתקופות ארוכות אפילו מאושרת. מברכת ומודה על מה שיש בי. כבר חשבתי שזהו, שמכאן חיים באופוריה.

ואז הגיע משבר.

רגשות צפו, דמעות עלו. מסך ירד, ונגלו לי דברים שחייתי לצידם ולא בתוכם, עסוקה בהדחקה של כל מה שלא נעים לי להרגיש.

דוקא עם ההתחזקות, בא האומץ להישיר מבט ולהעז לראות דברים שלא הסכמתי לראות עד היום. לחוות כאב, להרשות לעצמי להיעלב, להרשות לכעס לצוף. ולהסכים להיות בתוכם, מבלי לברוח. נושמת, שוהה, בוכה, מדברת את רגשותיי, שוב בוכה, שוהה בזה.

לוקח זמן...

בסוף הכאב מתמצה. יום אחד הוא נגמר, ואני מקבלת את המציאות כפי שהיא, את מערכות היחסים הללו כפי שהן, את מה שיש לי בחיים וגם מה שאין. כפי שהוא. ואומרת לו, למלך העולם, תודה, על כל מה שנתן לי ומה שלא נתן, מכירה בכך שהוא לבדו יודע מה נכון עבורי.

לא הרבה זמן חולף וכבמטה קסם, המציאות הזו משתנה. אני פוערת עיניים ופה מולה, מתקשה להאמין. אנשים מהם נעלבתי מפגינים יחס חם, אוהד ואוהב. דברים שהיו תקועים נפתחים. מה שנדמה לי כהר הופך גבעה, ולעיתים מישור ובו דרך רחבה וסלולה. אני נושאת ונותנת באהבה.

לא, לא ניסיתי לתקן את המציאות שהיתה כואבת. לא באתי בתלונות, לא הטחתי אשמה. לא הייתי אסרטיבית. למעשה, לא עשיתי כלום. "פשוט" נתתי למה שאני מרגישה להיות שם, והסכמתי להרגיש אותו עד הסוף. פעם למדתי שרגש שמרשים לו להתרגש עד הסוף פשוט מתחלף ברגש אחר. הפעם הסכמתי גם לבצע. נתתי להם, והם חלפו.

אבל לא שיערתי שהמציאות תשתנה עד כדי כך, מקצה לקצה. ועוד בלי שאומר מילה.

השינוי היה חזק כל כך, מפתיע כל כך, בלתי צפוי, עד שהכתה בי ההכרה שכל שנדרש ממני הוא להסכים להרגיש, לקבל ולהרפות. ואז נכנס לתמונה רבונו של עולם, ויש לו דרכים מופלאות לתקן את המציאות.

מישהי אמרה לי פעם שמערכות יחסים הן כמו בובות על מובייל. כשאחת הבובות, כלומר אני, מסכימה לזוז, כל הבובות הקשורות למובייל זזות גם הן.

היום אני מבינה שזה פועל.

עם פרוש השנה החדשה, אני רוצה לאחל לעצמי ולאחל לך שנזכה להישיר מבט אל כל אותן פינות לא פתורות בחיינו. שנרשה לעצמנו להרגיש אותן, לחוות אותן, להכיר בהן עד הסוף, עד שהרגש מגיע לקצה ומתחלף בקבלה, מתחלף בהרפיה. עד אותו רגע בו ניתנת רשות למי שאמר והיה העולם להכנס, להתערב, להשפיע משלו.

אני רוצה לברך אותנו באומץ.

ושולחת לך ממני חיבוק חם.

בברכת שנה טובה, פוריה ומשמעותית,

עינת 

גם בעונות היובש היתה לנו צמיחה - על יוזמה, אחריות ופוריות בסיפור נשות מצרים

אני זוכרת את היום בו מילות הפתיחה של ספר שמות הדהדו בתוכי אחרת. סיפורי התנ"ך עליהם גדלתי נצבעו בצבע שונה, ולפתע ראיתי בהם את מסע התעמולה המתוכנן היטב של פרעה, את הדרך המתוחכמת בה הפך קבוצת אנשים ממעמד גבוה לרמשים, את השעבוד שהתחיל במילים רכות והפך עבדות של ממש. היטלר עצמו צץ ובצבץ מדפי הספר. ונבהלתי.

מצרים. בית עבדים. הכלא הגדול ביותר שידעה האנושות, שהיווה בסיס לדיכוי, השפלה והשמדה בתולדות העמים. אותו מקום אפל בו אדם הופך לעבד, רצונו הפרטי מבוטל, זמנו כלה והופך שרשרת אינסופית של ליבון לבנים בעבודת פרך ואין לו כח, זמן או חשק לחיות, לחשוב, להרהר, ליזום, לנשום. "בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב תאמר מי ייתן בוקר". ובשעת לילה הוא נופל על משכבו, תשוש ודואב. גם חשק למעשה אהבה אין בו, שהרי ניטל ממנו כח החיים. יתרה מזאת, אין בדבר טעם, שהרי "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו".

מדבר צחיח של שממה.

מאז אותו יום, עברו שנים. בכל שנה מחדש, מגיע פסח ואני מהרהרת שוב בסיפור יציאת מצרים וביציאת אירופה, במי שנותר מאחור ובמי שהצליח לצאת, ובקדושת החיים שפיעמה בשתי היבשות, נגד כל הסיכויים. בכל שנה שואלת את עצמי כיצד הייתי אני מתמודדת שם, בתוך היאוש הנורא. כיצד הייתי אני מקדשת את החיים?

קדושת החיים

הדהוד למחשבותיי ושאלותיי מצאתי השנה בסוגיה אהובה עלי במיוחד, והשנה נתחדש לי בה דבר. הגמרא במסכת סוטה מביאה תיאור משולש ומופלא העוסק בקדושת החיים דוקא בתוך שעבוד מצרים, והיא בוחרת לעשות זאת דרך הפריזמה של תעוזה ועשייה נשית:[1]

הראשון, עוסק במפגש המיני בשדה:

‏דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.

בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן,

ושואבות מחצה מים ומחצה דגים,

ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים,

ומוליכות אצל בעליהן לשדה

ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים [...]

 וכיון שמתעברות באות לבתיהם.

 וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח [...]

והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד [...]

ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש [...]

וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע

ומביאין שוורים וחורשין על גבן [...]

לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה [...]

וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן [...]

וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה [...]

בהמשך עוסקת הגמרא בזהותן של המיילדות, ובתוך כך מעירה:

"ותחיין את הילדים". תנא: לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון.

והתיאור השלישי עוסק בעמרם ובתו:

"וילך איש מבית לוי". להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו.

תנא: עמרם גדול הדור היה.

כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו",

אמר: לשוא אנו עמלין!

עמד וגירש את אשתו.

עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה!

שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות!

פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב!

פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת. אתה צדיק - בודאי שגזירתך מתקיימת! [...]

עמד והחזיר את אשתו

עמדו כולן והחזירו את נשותיהן .

מה המשותף לשתי האגדתות ולמימרה על המיילדות? איזה מסר ניסו חז"ל להעביר לנו בתיאור הפלסטי והחי של נשות ישראל במצרים?

אני מוצאת בהן שתי דרכי התמודדות עם מציאות של קושי וסכנת חיים.

דרך אחת, של הגברים. קמים עם שחר לעמל יומם, עובדים בשדה, נזרקים למיטה בסוף היום וחוזר חלילה. הדיכוי, האפליה, היאוש, השגרה התובענית והשוחקת, האלימות והגזירות – כל אלו נוטלים מהם טעם החיים. אין הם מבקשים עוד דבר, זולתי לשרוד את היום. וכח אין בהם ליצירה או לשמחה של מצווה. הביטוי החזק ביותר לכך הוא במעשה עמרם, המגרש את אשתו. הוא אינו מוצא טעם בחיי אישות ומשפחה, שהרי תוצאת המעשה – הבאת חיים לעולם, עתידה בין כה וכה לרדת לטמיון. הקו הישיר שהוא חוזה בין מעשה אישות – הריון – לידה – המתת הבן, מעקר את רצונו בחיי אישות מלכתחילה.

גם בתיאור הנשים הפוגשות את בעליהן בשדה, ניכרת אקטיביות נשית ופאסיביות גברית. אם נניח לרגע בצד את מעשה האהבה, האקטיביות הנשית מזכירה אם המטפלת בבנה הפעוט: מאכילה, משקה, רוחצת, סכה. הצד הגברי עייף, מיואש וחלש.

ואל מול החידלון הזה, מעלה הגמרא אלטרנטיבה אחרת. נשית.

כמה מילים על נשים

כמי שעסוקה בשאלות של מגדר אקדים ואומר כי אני יוצאת מנקודת הנחה שכולנו, כבני אדם, מכילים את סך כל הקטבים, התכונות והאפיונים, שהרי בצלם א-להים נבראנו. עם זאת, אנו מביאים לידי ביטוי חלקים שונים שבנו, אם בשל חינוך וחִברות ואם בשל מבנה פיזי או מוחי שונה. רבו המחקרים והתאוריות בדבר ביצים ותרנגולות ומה קדם למה ולא אכנס כאן לעניין.  מכל מקום, עדיין בעולמנו נשים חיות אחרת וחוות את העולם אחרת, וכאן אני רוצה לטעון כי הגמרא מתארת כח מופלא של נשים צדקניות באותו הדור, שקשור, בעיניי, בחוויה המחזורית – הגופנית, הרגשית והרוחנית שלהן.

נשים מביאות חיים לעולם. יש בהן יכולת ההולדה. נשים גם מכירות מוות, המתרחש בצורה מחזורית עם אובדן פוטנציאל הריוני בכל חודש מחדש. רירית הרחם נושרת והן מכירות את הדם מקרוב, ואינן נבהלות ממנו. חכמתן המחזורית של נשים מלמדת אותן כי אחרי כל דימום וסתי תבשיל ביצית חדשה. מוות וחיים שלובים יחד זה בזה, ואינם נפרדים. נשים יולדות, חותכות את חבל הטבור ומוכנות להפרד ממישהו שעד כה היה בתוכן. הן למדות להמשיך לחיות בדיאלוג וגם בנפרדות מהיצירה שלהן, בלי לדעת לאן ימשיך אותו ילד בחייו. כל אם עבריה חושבת גם על פוטנציאל המוות בעת לידתה (בייחוד אם היילוד ממין זכר, בבחינת כל הבן היילוד יתגייס בעתיד לצבא). עבור נשים, חיים ומוות הם חלק ממעגל שלם, ובכל רגע בו משהו קמל, משהו חדש צומח.

אולי בשל כך, נשות מצרים אינן משתכנעות מגזירת פרעה. הן יוצרות סדרת פעולות אקטיביות שזוכות לגיבוי ותמיכת הבורא, שמזמן להן דגים בכדיהן ומשתף איתן פעולה. הן משתמשות בהזנה, מגע, תמיכה ופיתוי ויוצרות חיים חדשים. הן אינן נרתעות מלידה בתוך בית העבדים, בתוך האופל. משהו בהן מחזיק באמונה כי במשך 9 חודשים העולם עשוי להתהפך ומשהו חדש עשוי להתחיל. בעקשנות מרובה שואלת מרים את אביה עמרם: מי אמר לך שגזירתו של פרעה אכן תתקיים? מי נתן לך את הרשות לחזות את העתיד מתוך יאוש?

היוזמה שלהן היא לא צפויה. היום אולי יאמרו – חצופה. הן משתמשות במיניותן, הן יוצרות מניפולציות – כלפי היאוש של בני זוגן, כלפי ציוויי פרעה. הן מעזות פנים. הן הרות, יולדות, מיילדות ומחיות את הילדים. גם כשתופסים אותן, הן ממציאות תירוצים וממשיכות ליילד. הן מצליחות להחזיק בכח החיים ולעורר את האהבה.

והקב"ה משתף איתן פעולה, מגבה אותן ומחזק את ידיהן.

הוא מזמן דגים קטנים, הוא משמש כמיילדת ומשפר את הוולדות. הוא מניק את התינוקות בשמן ודבש.

ואז מגיע שיא השיאים.

מצרים באים להורגם. התודעה הגברית צדקה. אכן יש סוף רע לסיפור הזה. אכן לא היה כדאי. אני יכולה לדמיין את אותם גברים שחוחים ומזיעים מרימים עיניים ורואים מרחוק את מרכבות מצרים. את הבהלה בעיניהם, את היאוש. את הכאב. את הזעקה האילמת.

אבל כאן הקב"ה נכנס שוב לתמונה.

לתינוקות נעשה נס, והם נבלעים בקרקע. ובאים שוורים וחורשים על גביהם. דמיינו את זה רגע. איזה תינוק יכול לשרוד כשהוא טמון (שלא לומר קבור) בקרקע ושוורים חורשים על גביו?

מסתבר שהכח הנשי טמון גם באמא אדמה. לאחר שהמצרים הולכים, כח החיים פורץ שוב. התינוקות מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, כמו נבט ירוק ורענן.

לקראת סוף הסיפור, הגמרא מוסיפה משפט אחד:

וכשנגלה הקב"ה על הים - הם הכירוהו תחילה.

ולא בכדי. מי שהורתו ולידתו מתוך אמונה, יכול לזהות את הקב"ה גם כשהוא עומד על שפת הים ומרכבות מצרים מאחוריו.

אמונת הנשים ניצחה.

היתה לנו צמיחה

כשאגש השנה לליל הסדר, אחשוב שוב על אותן נשים צדקניות שבזכותן יצאנו ממצרים. אחשוב על אותו כח חיים חזק, על תודעת החיים הפורצים גם מתוך אבדן ועל הגאולה שהם מביאים לעולם. אחשוב על כל מה שיש לעולמנו ללמוד מאותה ישות נשית עיקשת ומאמינה.

אחשוב גם על אלו שראו דרך מסכי הקושי והשחור את אור ה' מלמעלה. שהעזו לקדש את החיים גם במקומות בהם קשה לחיות. שיזמו אהבה. שהעזו למרוד בסמכות, שהעזו לשאול שאלות. שהעזו ליצור מגע, חמלה ואהבה, שהעזו ללדת.

ואבדוק כיצד כל אלו מתרקמים בתוכי.

---

כותרת המאמר מתוך שירה של רחל חלפי, צמיחה. המאמר צמח מתוך דיון ביום לימוד פתוח במדרשת עין הנצי"ב.

[1] בבלי סוטה דף י"א ע"ב – דף י"ב ע"א, מובא בקיצור.

לא מדברים על זה - מניעת הריון בשישה פרקים ועוד מחשבה

פרק א'

אני ממתינה לרופאת הנשים, מעיינת ברפרוף בספר כלשהו. תכף תורי. לחדר ההמתנה נכנסת אישה על עקבים. היא מנפנפת 'היי' לאחות ומתיישבת בביטחון רב על כיסא לצדי. כשהדלת נפתחת ותורי מגיע, היא קמה וללא הנד עפעף נכנסת במקומי אל הרופאה. עוד לפני שאני מספיקה להגיב, אני שומעת את הרופאה מקבלת את פניה בשמחה, והדלת נטרקת מאחוריהן.

חמש דקות אחר כך, האישה יוצאת בחיוך שבע רצון, עקביה טופפים על רצפת הקרמיקה של קופת החולים.

ואז תורי.

אני נכנסת אל הרופאה ולאחר 'שלום' קצר, הצגת כרטיס מגנטי ותקתוק על המחשב, מבקשת ממנה התאמה של אמצעי מניעה. הרופאה מחייכת אלי ומוסרת לי מרשם לגלולה חדשה, מלווה בפרוספקט המבטיח 10% הנחה, אותו קיבלה לפני דקה מסוכנת התרופות. כן, זו שעקפה אותי בתור.

רגע, ואיך משתמשים בזה?

תקראי, הכול כתוב בפנים, הרופאה אומרת לי.

לא חולפת דקה ואני בחוץ, תוהה לאן עכשיו ולמה שוב נאלמו שפתי ולא שאלתי על סיכונים, סיבוכים, תופעות לוואי, ומי בכלל אמר שזה מתאים לי, לגוף שלי, לאורחות חיי, לזוגיות שלנו, ובכלל רציתי לשאול על אופציות אחרות... אבל כל זה נותר בתוכי בלבד, שכן פציינטית חדשה כבר בפנים.

שוב אני עדה לדרכים המתוחכמות בהן כסף מניע את העולם, ולא תמיד לטובתי. חישבתן פעם כמה אישה ממוצעת מוציאה על גלולות במהלך חייה?

פרק ב'

המצאת הגלולה למניעת הריון חוללה מהפכה. לראשונה בתולדות ההיסטוריה, היא הצליחה לנתק תודעתית בין קיום יחסי אישות לבין הריון, לידה ותינוק. לא, היא לא עשתה זאת בבת אחת. המבוגרות שבינינו עוד זוכרות את הגלולות במינון גבוה, אלו שגררו תופעות לוואי רבות והניסיון שנצבר לגביהן היה קטן. אולם בחלוף השנים הומצאה גלולה במינון נמוך, תופעות הלוואי פחתו, היעילות גברה, וכיום זהו האמצעי מספר אחת למניעת הריון.

האומנם?

לנשים רבות הגלולה מתאימה מאוד. היא מספקת להן כל מה שהן זקוקות לו: שקט נפשי, יעילות גבוהה, הפחתה של כאבי מחזור או אקנה ועוד. אך רבות אחרות סובלות מתופעות לוואי שהפכו לחלק משגרת חייהן. למעיינות באותיות הקטנות יסתבר כי גלולה היא תרופה לכל דבר, תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בלקיחתה הנם רבים, ויש לשקול בזהירות ובשום-שכל את השימוש בה.

הנפוצות והחמורות שבתופעות הלוואי של הגלולות הן יובש בנרתיק ואובדן חשק מיני. אחריהן בתור עומדות הפטריות, ההשמנה, המיגרנות ועוד. מי שתרצה רשימה מלאה תמצא אותה בשלל מאמרים ברשת. רק אעיד עדות אחת על צעירה מקסימה בת 25, שלאחר נישואיה פגשה בתוכה לפתע דיכאון ומחשבות אובדניות. לאחר כמה חודשים של פחד, בושה והסתרה היא העזה להתייעץ עם רופאת הנשים שלה. למזלה, זו הורתה לה לזרוק את הגלולות מיד לפח. השפעתן המזיקה של הגלולות חלפה, אולם נדרש לה עוד זמן רב לשקם את דימויה העצמי, ואת ביטחונה בעצמה ובזוגיות הטרייה שלה. כן, גם דיכאון רשום באותיות הקטנות, ולרוב אף אחד לא טורח ליידע אותנו על כך.

פרק ג'

כשנוטלים גלולות על פי ההוראות, הן מצליחות למנוע הריון בצורה מיטבית מכיוון שהן מכבות לחלוטין את מנגנון הפוריות של האישה. באופן טבעי, מחזור הפוריות הנשי הנו מקהלה מתוזמנת היטב של הורמונים, הפועלים בתיאום מפליא ומדויק ביניהם ומביאים את האישה בכל חודש לכדי ביוץ ובעקבותיו וסת. הגלולה, לעומת זאת, מכילה מינונים קבועים של אסטרוגן ופרוגסטרון ואלו מונעים את הופעת הביוץ, וכשאין ביוץ - אין הריון.

כשאין ביוץ אין הריון, אבל אין גם את כל מה שגוף האישה, נפשה ורוחה מרוויחים מכך שהאישה היא  מחזורית. כן, אנחנו מחזוריוֹת בכל רגע מחיינו, לא רק בימים בהם הווסת מגיעה. נבראנו כך שבכל יום מינוני ההורמונים בגופנו שונים מהיום שקדם לו. כל יום הוא משהו חדש, באמת.

המקהלה הזו - בה נעים יחד במינונים שונים אסטרוגן, פרוגסטרון והורמונים נוספים - מביאה לשינויים מהותיים ברירית הרחם, בצוואר הרחם, בחום הגוף, במצב הרוח, במידת המשיכה המינית והחשק המיני, ביכולות התקשורת הבין-אישית, במידת האסרטיביות, במראה העור והשיער, בתיאבון, באצירת הנוזלים, ברמת הדכדוך או השמחה, ביכולת לשאת קושי, ועוד ועוד... למעשה, המחזוריות הגופנית הזו קושרת אותנו לכל מה שמחזורי ביקום: לעונות השנה, לגאות ולשפל, לגלגל החיים. היא מקפלת בתוכה את ההבנה שהזמן בנוי מעליות וירידות ונע בספירלה שמביאה אותנו בכל פעם לאותה נקודה – מזווית אחרת. זו שפה שונה במובהק מהחתירה המערבית ליותר, תמיד ועוד, הבנויה כמו קו ליניארי.

אתמקד בשתי תופעות של המחזוריות הטבעית שלנו.

התופעה הראשונה - תנודות ברמת החשק המיני. באופן מותאם ביולוגית, בימים הסמוכים לביוץ רמת החשק של האישה עולה – אבל לא רק שלה. היא באמת מושכת יותר. דוגמה משעשעת לכך נמצאה במחקר שנערך בפונדקי דרכים בארצות הברית וגילה כי ככל שהמלצרית קרובה יותר לביוץ שלה, היא מקבלת טיפ גבוה יותר. זה לא מפתיע, לאור העובדה כי סמוך לביוץ נמצאת בגוף האישה כמות גבוהה מאוד של ההורמון אסטרוגן, זה שאחראי בין היתר להפוך אותנו למושכות יותר. בדומה להלכות נידה, המשמרות את הקרבה והריחוק בין בני הזוג ומזמנות השתוקקות וגעגועים מתחדשים, גם גוף האישה מזמן לה זמני קרבה ואינטימיות עם בן זוגה, מחד, וזמני התכנסות בעצמה, מאידך.

התופעה השנייה – PMS, תסמונת קדם וסתית, או במילים פשוטות: העצבנות האופיינית לימים שלפני הופעת הווסת. בסרט בו צפיתי לפני שנים רואיינו שתי חוקרות אוסטרליות בנושא קבלת הווסת. אחת מהן סיפרה כי נשים רבות נוטות להתנצל ולומר: "אל תתייחס לבכי שלי... אני צריכה לקבל...". מוכר גם לכן? אלא שאז החוקרת הגביהה את קולה ואמרה: "אבל זה הפוך!". האישה לא צריכה להתנצל אלא להסביר: "הנושא הזה חשוב מאוד! אם הוא עולה בימים שלפני הווסת, סימן שאני לא יכולה להדחיק את זה יותר!". לטענת החוקרת, המחזוריות הנשית מאפשרת לאישה להניח בצד עניינים לא פתורים במשך רוב החודש. אולם סמוך להופעת הווסת האישה מוזמנת להתבונן בקרקעית האגם שלה – ולראות שם מה נקי ומה עכור. היכולת הזו של האישה להתבונן פנימה ולהבחין בדרוש תיקון במערכות היחסים שלה היא עניין שלא כדאי לה ולבן זוגה להחמיץ. המידע הזה יכול להצעיד אותם, בכל חודש מחדש, עוד צעד קדימה בבניין הקשר ביניהם.

עלייך לדעת: כשאת נוטלת גלולה (או כל צורה אחרת של אמצעי מניעה הורמונלי, כמו: מדבקה, זריקה, נובה-רינג, מירנה וכו'), את מאפשרת לה לשתק באחת את התבונה המחזורית שלך, ולהפוך אותך לקו שטוח ובטוח. האם את משוכנעת שאת רוצה לוותר על המחזוריות שלך? האם חשבת אי פעם על המחירים שאת משלמת כאישה, ועל המחירים שאתם משלמים כזוג?

פרק ד'

כדי ליצור הפריה דרושים שניים - זרע וביצית. לאור העובדה הפשוטה הזו, מפתיע לגלות כי כל אמצעי המניעה, למעט אחד, מיועדים לנשים. יש שיטענו כי נשים נושאות הריון ולכן הן צריכות להגן על עצמן. ועדיין, הייתי רוצה לחנך את בנַי ובנותי לכך ששני בני הזוג אחראים יחד על תוצאות מעשיהם, והתינוק המתוק שייוולד להם בשעה טובה הנו של שניהם, לא רק שלה.

התופעה המדאיגה הזו - שהמחקר טרם מצא (וחיפש?) אמצעי מניעה המיועדים לגברים - מעלה כמה תמיהות לגבי המחירים שנשים מוכנות וגברים לא מוכנים לשלם כדי למנוע הריון. די אם נתבונן בקמפיינים שעודדו שימוש בקונדומים בשנות התשעים: הרבה מילים וכסף הושקעו בשכנוע גברים שראוי להציל חיים גם על חשבון פגיעה בספונטניות, ב"טבעיות" ובסיפוק המיני. לנוכח זה, מפתיעה הקלות בה כבשה הגלולה את העולם הנשי, חרף שלל הסיכונים ותופעות הלוואי הכרוכות בה.

לא אציג כאן תמונה תמימה. אין אף אמצעי מניעה מושלם, ולכל אמצעי יש יתרונות וחסרונות. הגלולה מאפשרת ספונטניות ביחסים, בעוד שקוטלי זרע, דיאפרגמה או קונדום לרוב פוגמים בה. הגלולה מאפשרת לשכוח לזמן-מה את ההתלבטות בין מניעת הריון לבין יצירתו, בעוד שאמצעים אחרים מניחים את השאלה על השולחן בכל פעם מחדש. ועדיין, טרם נוצר אמצעי מניעה כמו האמצעים ההורמונליים שמשפיע בצורה קיצונית כל כך על מערכת בריאה, טובה ומתפקדת, ואינו לוקח בחשבון כי בנוסף לכיבוי מערכת חיונית אחת, כבים או נפגעים דברים נוספים יחד איתה. את המחיר הזה משלמות רק נשים. טרם הומצאה גלולה לגברים, אולי כי טרם נמצאו הגברים המוכנים לשלם בבריאותם. ואת זה - כדאי מאוד שנלמד מהם.

פרק ה'

במסגרת לימודיי כמנחת מודעוּת לפוריות בחרתי בעבודת סיכום במהלכה נפגשתי עם פוסקי הלכה בתחום טהרת המשפחה, כדי לשוחח עמם על סוגיית האמצעים למניעת הריון. בפגישות שקיימתי התחוור לי כי פסיקתו של הרב מושפעת מתפיסת עולמו. פגשתי רבנים שמעדיפים להתיר שימוש באמצעים הורמונליים בלבד, שכן לדעתם הגלולה היא "אמצעי בטוח [כלומר, יעיל ובריא], לכל הדעות". פגשתי אחרים, שאוסרים לחלוטין על שימוש באמצעים הורמונליים, שכן הם מתנגדים להתערבות במנגנונים הטבעיים של הגוף ומתנגדים ליצירת נזק. פגשתי כמובן גם כאלו המצדדים בדעות ביניים, הנוטות להתאים את הבחירה לאופיו ולצרכיו של הזוג. 

בתקופה שחלפה מאז, פגשתי לא מעט נשים שמחפשות חלופה לגלולה מסיבות אלו או אחרות, אך נתקלות באיסור הלכתי או בתחושת "בדיעבד". לאלו אני רוצה לומר, כי מוטלת עליכן מִצווה לדאוג לבריאותכן ולשוחח עם פוסק ההלכה על הסיבות בגינן אתן מחפשות אמצעי מניעה שאינו הורמונלי. הרב אינו "יודע כל" ואינו יכול לנחש מי את ומה הרקע ממנו את באה. את תעשי שירות טוב לעצמך ולוֹ אם תספרי לו מה את מרגישה ומה מתאים לך, ואני מאמינה שלרוב תקבלי תשובה מספקת. לשמחתי, מודעותם של פוסקי הלכה לשיקולים הבריאותיים במניעת הריון גדלה והולכת, ואני תקווה כי מגמה זו תימשך.

פרק ו'

מפתיע ככל שזה יישמע, בסופו של דבר אני לא בעד או נגד שום אמצעי מניעה. לכל אמצעי מניעה יתרונות וחסרונות, וכל אחד מהם רלוונטי לחלק מהזוגות בחלק מתקופות חייהם. מה שכן מפריע לי, הוא ההעדפה התרבותית-כלכלית-רפואית הברורה בעד אמצעי אחד ונגד אחרים, על אחת כמה וכמה כשהסיכונים הכרוכים בשימוש בו אינם מבוטלים. ככלל, בכל תחום, כשמציגים משהו כפתרון אולטימטיבי - זה מריח לי לא טוב.

הידע הרב שצברתי בנושא מביא אותי שלא לחבב את הגלולה באופן אישי, אולם אני בהחלט יכולה להמליץ עליה לנשים מסוימות בתקופות מסוימות בחייהן. אני בעד חופש בחירה מלא  הצומח על רקע למידה ושאילת שאלות. אני בעד שיח מעמיק בין שני בני הזוג על האחריות המשותפת שהם לוקחים כשהם בוחרים למנוע הריון, בכל תקופה מחדש. הייתי רוצה לעודד זוגות להסתכל על התחום הזה בחייהם כתחום נוסף בו יש להפעיל שיפוט ערכי: מהו אורח חייכם? מה חשוב לכם כעת? אילו ערכים אתם מציבים בראש סולם העדיפויות שלכם, ועל אילו תסכימו כרגע לוותר? בכל תקופה בחיים התשובות משתנות, ועמן - הבחירה מתחדשת.

ועוד מחשבה...

לאורך השנים אני נתקלת בחיץ בין פעילות פמיניסטית לבין פעילות בנושא מוּדעות גוף. הפעילות למען שוויון בין המינים בתחומי חברה, כלכלה, דת ופוליטיקה נמנעת לרוב משיח ומפגש עם מגוון השינויים בגופה של האישה והאתגרים הכרוכים בכך. לעתים אני תוהה האם מקור ההימנעות הוא בבושה בגוף ובנשיותו - ולא מוצאת מענה.  

אני מייחלת ליום בו ההכרה בגוף הנשי, בנפלאותיו ובצרכיו תיכנס תחת הכותרת פעילות למען רווחת נשים, ושני הדגלים - הדגל הפמיניסטי ודגל גוף האישה - יתנוססו יחד בגאון, למען מטרה משותפת: להעצים את מרחב הבחירה של האישה ובעלותה על גופה. 

גוף זה לא צנוע

אודה. בצעירותי, התקשיתי לחוש על בשרי את כאב החורבן. עוברים היו עליי ימי הצומות בנסיונות קריאה חוזרים ונשנים בנביאים ובמגילת איכה, מנסה להתחבר לתחושת החיים בצד בית מקדש גדול, מרכזי, מפואר, שחרב ואיננו. נסיונות שאכן חיברו אותי לצער שנכח במקרה הטוב באותו יום צום ואחר נגוז ואיננו.

היו אף תקופות בהן חשתי כי הרלוונטיות של הצומות פסה מן העולם. ככלות הכל, אחרי אלפיים שנות זכינו ב"ה לחזור לארץ, זכינו להגשים, זכינו לחזור לעבודת האדמה. אז בשביל מה להתלות כך בעבר?

עד ליום אחד, לפני כמה שנים, בו נפל בי איזה אסימון, ומאז נפילתו הוא מהדהד בקרבי ואינו נותן מנוח.

אט אט התבהרה התמונה ועמה כאב גדול ההולך ומתעצם, מחפש מזור.

באותו יום הבנתי שאמנם גדלתי כאן, בארץ ישראל, בין יהודים, במדינה משלנו, בבית ספר דוסי למדיי, עם הקפדה רבה בקיום מצוות. אבל האמת היא שגדלתי בתרבות נוצרית. נצרות מחופשת ליהדות, מחופשת לתורה, מחופשת ליראת שמיים. תחפושת מתוחכמת.

הו, כמה כאב.

v       

בנקודת המפץ הגדול בו גלה עם מארץ, גלתה גם הנשמה מהגוף.

ידע עתיק, קדום וחשוב מאין כמוהו נשכח.

בית המקדש שהיווה חוט מקשר בין שמים לארץ חרב והושחת, ועמו החיבור הפשוט, הטבעי, בין ממדי האדמה, החומר, הנפש, הרוח.

מפץ גדול.

נשברה לה המציאות לאלפי רסיסים קטנים, ומי יחברנה?

פרשה הנשמה כנפיים ועפה לה, יצרה זיווג עם הקדושה. נצטיירה לה בצבעים בהירים, כמעט בלתי נראים. תכלת וכרתי ולבן. הצטללה בצלילי חליל-צד שקטים, גבוהים ורכים. ריחה מתוק, עדין, רמוז. יחפה היא. פעמוניה מתנגנים בנחת, נוגעים לא נוגעים הענבלים.

כבד הגוף, הזדווג עם אמא אדמה. הלוך הלך לו ונדבק לחומר הגס, הגולמי. צבעיו אדום שחור חום, צבעי יסוד ומגמה, ויש בו מן הלכלוך. צליליו גסים, נמוכים, קולות תופי ג'מבה. אין בו מן העידון.

הפך הגוף מאוס בעיני הנשמה. ככלי קיבול שאין לו תכלית מלבד משרת.

גופנפשנשמה אחד הפך להיות גוף נפש נשמה. הפיצול הזה יצר ביניהם סתירות ותחרות בלתי נמנעת. זה בכה וזה בכה, ומי יגבר?

הנה צועדים בסך אנשי הרוח. מלומדי ספר, רודפי שלום. מה יש להם לומר על הגוף? שבסך הכל, הוא מן מכונה שצריך, בלית ברירה, לספק לה דלק כדי שתתקיים, מכונה שאפשר וצריך לדרוש ממנה עוד ועוד, ולגעור בה כשאינה עומדת בדרישה. מכונה עליה יש להשגיח, שלא יקום הגולם על יוצרו, שלא ליפול חלילה לתאוות הגוף וליצריו, לפיתויים הנמוכים של עולם החומר. בחוגים מסוימים – מכונה שראוי וחשוב וצריך עד מאוד לכסות, עדיף עד הקרסול ו"תשימי לב גם לעצמות מתחת לצוואר", כי אותו יצר חזק מסוכן השבוי במכונה עלול להתפרץ מתוכך, עלול לקחת איתו אותך ואולי אחרים אל השאול המסוכן של המיניות. גם את הגבר, כמובן.

ומנגד אנשי החומר. לבם גס. הגוף עבורם הוא כלי שיווקי, פרסומי. גסים הם בו, אך אינם מחפשים משהו אחר. אכל ושתה כי מחר נמות, ובינתיים אם אפשר לטבוע בתוך התאווה, אז למה לא... שהרי כבר אמר רבי יצחק: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם"[1].

והפיצול הולך וגובר, וכמו בתסריט ידוע מראש כל צד מתרחק עוד ועוד מן הצד שכנגד, שהרי להיות רוחני משמעו להתרחק עד מאוד משיחה עם הגוף, ולהיות גופני משמעו לחיות לגמרי בעולם הזה, זהירים מלגעת בשאלות של משמעות, חיפוש, א-להים.

v       

בדיוק בנקודה הזו טמון הכאב שלי על החורבן.

איכה התרחקנו כך[2]. איכה הפך בית המקדש, מקום מרובה צבעים וריחות, בעלי חיים פועים ונשחטים על המזבח, דם נזרק, אנשים משתחווים, צועקים בוכים שרים, לויים מנגנים בעשרות כלי נגינה (לא רק חליל צד), המון אנשים נשים וטף עמוסי ביכורים כלומר פירות ירקות גדיים עגלות מזיעים מגיעים מדרך רחוקה לדבר עם השם, איך כל הבליל הזה של חיים, של יצר, של יצירה, הפך את עורו עם החורבן ובעיני רוחנו מצטייר בית מקדש שדומה יותר לכנסיה.

איך אידיאל של עבודת אדמה ועבודת השם שהולכים שניהם יחדיו לא יפרדו התהפך ונוצר אידיאל של לומדי בית מדרש, ועבודת האדמה דיעבד (כי גם המכונה צריכה קצת דלק...).

איך הגוף, החומר, החיים על צבעוניותם ומחזוריותם, הפכו מוקצים מחמת מיאוס, ובמקומם ניצב אידיאל של נזירות הפורשת מכל חיבור לחומר, במסווה של עבודת השם.

איך נותקו יצר מיצירה ונותרו שניהם שוממים.

אך כאב גדול הימנו, על כי יהדות זמננו המתחדשת, השבה לארצה, בחרה באופן כמעט חד צדדי (ואולי לא בחרה, אלא המשיכה מסורת גלות?) בצד אחד בלבד; הנשמה. אותו חלק אלוק ממעל זוכה לתהילה, הערצה, מועלה על נס, וזה שכנגדו מצטייר כמעט אוטומטית כסיטרא אחרא, ממנו צריך להזהר עד מאוד. והנה הצבנו לנו אידיאל של פרישות ונזירות נוצרית, במסווה של עבודת השם.

כאילו את הגוף לא ברא א-להים.

v       

ובכל מקום אליו אני מגיעה, מוצאת תהודה למפץ הגדול.

אצל מורה שאומרת לתלמידותיה: "גוף זה לא צנוע".

אצל נשים וזוגות המקבלים כמובנת מאליה מיניות לא מספקת (בשביל מה להתעסק במה שלא חשוב ממילא?) שכרוכה בה זוגיות לא מספקת.

אצל נשים המספרות בשקט כי כל מגע אינטימי בגופן מעורר חרדה ומייצר כאב, אך מעולם לא עלה בדעתן לגשת לטיפול.

אצל נשים שחשות מרחק גדול מהשם, משום שהן נשים, משום שהן הרות ויולדות ומגדלות ומחתלות וזה כנראה לא קרוב מספיק אליו כמו מי שזוכה לשבת בבית המדרש.

אצל גברים שוויוניים, תומכים, מחתלים ומבשלים אף הם, עם קריצת האכזבה הזו בלב על בזבוז הזמן ("כמה הייתי רוצה לשבת עכשיו בבית המדרש").

בפחד המצמית, המשתק, מפני עיסוק בהנאה, בחושים, בחושניות, פחד שמביא איתו שיתוק ויצירה קווית, אופקית, שטוחה. שהרי זה לעומת זה ברא א-להים; את ההתפתחות הפיזית במקביל לרוחנית, את המגע בין איש לאשה כאפיק ידיעה, פיזית, נפשית, רוחנית; את ההריונות, העוברים והלידות של פירות אהבתנו – ילדים, רעיונות, מעשים.

ואין לנו בית מקדש לכפר על חטאינו.

v       

ובכל זאת, יש לנו אפשרות אחרת.

"ויצר השם א-להים את-האדם עפר מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[3].

יש לנו האפשרות להתייחס למילוי צרכי הגוף כחלק מהעולם הרוחני שלנו, כפי שהבין בגדולתו הלל הזקן, שראה ברחצה מצווה[4].

יש לנו האפשרות להפסיק ולקנות את האמירה המעוותת, הקושרת יצריות וארוס ליצר המין בלבד, ולהתבונן על העולם כולו כישות בעלת איכויות זכריות ונקביות, המשפיעות ומקבלות זו מזו כל העת.

יש לנו האפשרות, להתבונן פנימה ולקבל עצמנו כשלם המכיל יותר מסך חלקיו, שלם שיש בו גוף ויש בו נפש ויש בו רוח ולכולם מקום אהוב ושווה לפני הבורא.

יש לנו האפשרות לחפש ולתור בעקשנות אחר המינונים הנכונים המביאים לידי ביטוי את חלקינו כולם. אמת, "לא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית [...] וכפי הנראה מקצוע של תשובה זו תלוי הוא בקשר חזק ביתר חלקי התשובה הרוחנית-הטבעית, האמונית והשכלית"[5], אך תורה היא, וללמוד היא צריכה.

---

[1] בבלי סנהדרין ע"ה א

[2] תודה להלה יפרח על ההשראה

[3] בראשית ב', ז'

[4] ויקרא רבה (וילנא) פרשה לד

[5] אורות התשובה פרק א'