גוף זה לא צנוע

אודה. בצעירותי, התקשיתי לחוש על בשרי את כאב החורבן. עוברים היו עליי ימי הצומות בנסיונות קריאה חוזרים ונשנים בנביאים ובמגילת איכה, מנסה להתחבר לתחושת החיים בצד בית מקדש גדול, מרכזי, מפואר, שחרב ואיננו. נסיונות שאכן חיברו אותי לצער שנכח במקרה הטוב באותו יום צום ואחר נגוז ואיננו.

היו אף תקופות בהן חשתי כי הרלוונטיות של הצומות פסה מן העולם. ככלות הכל, אחרי אלפיים שנות זכינו ב"ה לחזור לארץ, זכינו להגשים, זכינו לחזור לעבודת האדמה. אז בשביל מה להתלות כך בעבר?

עד ליום אחד, לפני כמה שנים, בו נפל בי איזה אסימון, ומאז נפילתו הוא מהדהד בקרבי ואינו נותן מנוח.

אט אט התבהרה התמונה ועמה כאב גדול ההולך ומתעצם, מחפש מזור.

באותו יום הבנתי שאמנם גדלתי כאן, בארץ ישראל, בין יהודים, במדינה משלנו, בבית ספר דוסי למדיי, עם הקפדה רבה בקיום מצוות. אבל האמת היא שגדלתי בתרבות נוצרית. נצרות מחופשת ליהדות, מחופשת לתורה, מחופשת ליראת שמיים. תחפושת מתוחכמת.

הו, כמה כאב.

v       

בנקודת המפץ הגדול בו גלה עם מארץ, גלתה גם הנשמה מהגוף.

ידע עתיק, קדום וחשוב מאין כמוהו נשכח.

בית המקדש שהיווה חוט מקשר בין שמים לארץ חרב והושחת, ועמו החיבור הפשוט, הטבעי, בין ממדי האדמה, החומר, הנפש, הרוח.

מפץ גדול.

נשברה לה המציאות לאלפי רסיסים קטנים, ומי יחברנה?

פרשה הנשמה כנפיים ועפה לה, יצרה זיווג עם הקדושה. נצטיירה לה בצבעים בהירים, כמעט בלתי נראים. תכלת וכרתי ולבן. הצטללה בצלילי חליל-צד שקטים, גבוהים ורכים. ריחה מתוק, עדין, רמוז. יחפה היא. פעמוניה מתנגנים בנחת, נוגעים לא נוגעים הענבלים.

כבד הגוף, הזדווג עם אמא אדמה. הלוך הלך לו ונדבק לחומר הגס, הגולמי. צבעיו אדום שחור חום, צבעי יסוד ומגמה, ויש בו מן הלכלוך. צליליו גסים, נמוכים, קולות תופי ג'מבה. אין בו מן העידון.

הפך הגוף מאוס בעיני הנשמה. ככלי קיבול שאין לו תכלית מלבד משרת.

גופנפשנשמה אחד הפך להיות גוף נפש נשמה. הפיצול הזה יצר ביניהם סתירות ותחרות בלתי נמנעת. זה בכה וזה בכה, ומי יגבר?

הנה צועדים בסך אנשי הרוח. מלומדי ספר, רודפי שלום. מה יש להם לומר על הגוף? שבסך הכל, הוא מן מכונה שצריך, בלית ברירה, לספק לה דלק כדי שתתקיים, מכונה שאפשר וצריך לדרוש ממנה עוד ועוד, ולגעור בה כשאינה עומדת בדרישה. מכונה עליה יש להשגיח, שלא יקום הגולם על יוצרו, שלא ליפול חלילה לתאוות הגוף וליצריו, לפיתויים הנמוכים של עולם החומר. בחוגים מסוימים – מכונה שראוי וחשוב וצריך עד מאוד לכסות, עדיף עד הקרסול ו"תשימי לב גם לעצמות מתחת לצוואר", כי אותו יצר חזק מסוכן השבוי במכונה עלול להתפרץ מתוכך, עלול לקחת איתו אותך ואולי אחרים אל השאול המסוכן של המיניות. גם את הגבר, כמובן.

ומנגד אנשי החומר. לבם גס. הגוף עבורם הוא כלי שיווקי, פרסומי. גסים הם בו, אך אינם מחפשים משהו אחר. אכל ושתה כי מחר נמות, ובינתיים אם אפשר לטבוע בתוך התאווה, אז למה לא... שהרי כבר אמר רבי יצחק: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם"[1].

והפיצול הולך וגובר, וכמו בתסריט ידוע מראש כל צד מתרחק עוד ועוד מן הצד שכנגד, שהרי להיות רוחני משמעו להתרחק עד מאוד משיחה עם הגוף, ולהיות גופני משמעו לחיות לגמרי בעולם הזה, זהירים מלגעת בשאלות של משמעות, חיפוש, א-להים.

v       

בדיוק בנקודה הזו טמון הכאב שלי על החורבן.

איכה התרחקנו כך[2]. איכה הפך בית המקדש, מקום מרובה צבעים וריחות, בעלי חיים פועים ונשחטים על המזבח, דם נזרק, אנשים משתחווים, צועקים בוכים שרים, לויים מנגנים בעשרות כלי נגינה (לא רק חליל צד), המון אנשים נשים וטף עמוסי ביכורים כלומר פירות ירקות גדיים עגלות מזיעים מגיעים מדרך רחוקה לדבר עם השם, איך כל הבליל הזה של חיים, של יצר, של יצירה, הפך את עורו עם החורבן ובעיני רוחנו מצטייר בית מקדש שדומה יותר לכנסיה.

איך אידיאל של עבודת אדמה ועבודת השם שהולכים שניהם יחדיו לא יפרדו התהפך ונוצר אידיאל של לומדי בית מדרש, ועבודת האדמה דיעבד (כי גם המכונה צריכה קצת דלק...).

איך הגוף, החומר, החיים על צבעוניותם ומחזוריותם, הפכו מוקצים מחמת מיאוס, ובמקומם ניצב אידיאל של נזירות הפורשת מכל חיבור לחומר, במסווה של עבודת השם.

איך נותקו יצר מיצירה ונותרו שניהם שוממים.

אך כאב גדול הימנו, על כי יהדות זמננו המתחדשת, השבה לארצה, בחרה באופן כמעט חד צדדי (ואולי לא בחרה, אלא המשיכה מסורת גלות?) בצד אחד בלבד; הנשמה. אותו חלק אלוק ממעל זוכה לתהילה, הערצה, מועלה על נס, וזה שכנגדו מצטייר כמעט אוטומטית כסיטרא אחרא, ממנו צריך להזהר עד מאוד. והנה הצבנו לנו אידיאל של פרישות ונזירות נוצרית, במסווה של עבודת השם.

כאילו את הגוף לא ברא א-להים.

v       

ובכל מקום אליו אני מגיעה, מוצאת תהודה למפץ הגדול.

אצל מורה שאומרת לתלמידותיה: "גוף זה לא צנוע".

אצל נשים וזוגות המקבלים כמובנת מאליה מיניות לא מספקת (בשביל מה להתעסק במה שלא חשוב ממילא?) שכרוכה בה זוגיות לא מספקת.

אצל נשים המספרות בשקט כי כל מגע אינטימי בגופן מעורר חרדה ומייצר כאב, אך מעולם לא עלה בדעתן לגשת לטיפול.

אצל נשים שחשות מרחק גדול מהשם, משום שהן נשים, משום שהן הרות ויולדות ומגדלות ומחתלות וזה כנראה לא קרוב מספיק אליו כמו מי שזוכה לשבת בבית המדרש.

אצל גברים שוויוניים, תומכים, מחתלים ומבשלים אף הם, עם קריצת האכזבה הזו בלב על בזבוז הזמן ("כמה הייתי רוצה לשבת עכשיו בבית המדרש").

בפחד המצמית, המשתק, מפני עיסוק בהנאה, בחושים, בחושניות, פחד שמביא איתו שיתוק ויצירה קווית, אופקית, שטוחה. שהרי זה לעומת זה ברא א-להים; את ההתפתחות הפיזית במקביל לרוחנית, את המגע בין איש לאשה כאפיק ידיעה, פיזית, נפשית, רוחנית; את ההריונות, העוברים והלידות של פירות אהבתנו – ילדים, רעיונות, מעשים.

ואין לנו בית מקדש לכפר על חטאינו.

v       

ובכל זאת, יש לנו אפשרות אחרת.

"ויצר השם א-להים את-האדם עפר מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[3].

יש לנו האפשרות להתייחס למילוי צרכי הגוף כחלק מהעולם הרוחני שלנו, כפי שהבין בגדולתו הלל הזקן, שראה ברחצה מצווה[4].

יש לנו האפשרות להפסיק ולקנות את האמירה המעוותת, הקושרת יצריות וארוס ליצר המין בלבד, ולהתבונן על העולם כולו כישות בעלת איכויות זכריות ונקביות, המשפיעות ומקבלות זו מזו כל העת.

יש לנו האפשרות, להתבונן פנימה ולקבל עצמנו כשלם המכיל יותר מסך חלקיו, שלם שיש בו גוף ויש בו נפש ויש בו רוח ולכולם מקום אהוב ושווה לפני הבורא.

יש לנו האפשרות לחפש ולתור בעקשנות אחר המינונים הנכונים המביאים לידי ביטוי את חלקינו כולם. אמת, "לא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית [...] וכפי הנראה מקצוע של תשובה זו תלוי הוא בקשר חזק ביתר חלקי התשובה הרוחנית-הטבעית, האמונית והשכלית"[5], אך תורה היא, וללמוד היא צריכה.

---

[1] בבלי סנהדרין ע"ה א

[2] תודה להלה יפרח על ההשראה

[3] בראשית ב', ז'

[4] ויקרא רבה (וילנא) פרשה לד

[5] אורות התשובה פרק א'